אם הייתם שואלים את דייוויד בארלו, פסיכולוג אמריקני ואחד מחוקרי החרדה והפאניקה המשפיעים בעולם, הוא היה נותן תשובה שנשמעת כמעט אבסורדית. להפסיק לנסות לעצור את התקף החרדה.
רוב האנשים עושים בדיוק את ההפך.
הדופק עולה?
מנסים להוריד אותו.
נהיה קשה לנשום?
מנסים לקחת נשימות עמוקות.
יש סחרחורת?
בודקים אם עומדים להתעלף.
המחשבות רצות?
מנסים להילחם בהן.
אבל אז קורה משהו.
הגוף מקבל את המסר שאנחנו במצב מסוכן באמת והחרדה רק מתגברת.
בארלו טען שאחד הדברים שמחזקים התקפי חרדה הוא לא התחושה עצמה.
אלא הפחד מהתחושה.
לא הדופק המהיר.
אלא הפחד מהדופק.
לא הסחרחורת.
אלא הפחד מהסחרחורת.
לא החרדה.
אלא החרדה מהחרדה.
ולכן בטיפול הוא עודד אנשים לעשות משהו שנראה מנוגד לאינסטינקט, במקום לברוח מהתחושות, להישאר איתן.
בארלו עודד אנשים להגיד לעצמם:
“כן, הלב שלי דופק מהר.”
“כן, הגוף שלי מוצף כרגע.”
“כן, זה מאוד לא נעים.”
“אבל אני לא בסכנה.”
כי התקף חרדה הוא כמו גל.
הוא עולה.
מגיע לשיא.
ואז יורד.
תמיד.
הבעיה היא שרובנו מתחילים להיאבק בגל בדיוק כשהוא עולה. ואז נשארים עסוקים בו הרבה יותר זמן.
זו גם הסיבה שבטיפול בהתקפי חרדה עושים לפעמים דבר שנשמע מוזר מאוד.
לא רק מלמדים איך להירגע.
מלמדים איך להתקרב למה שמפחיד.
מבקשים מאנשים לרוץ במקום כדי להאיץ את הדופק.
להסתובב בכיסא כדי ליצור סחרחורת.
או לנשום בצורה מסוימת כדי לחוות תחושות גופניות המזכירות חרדה.
כלומר, יוצרים באופן מבוקר ומלאכותי תחושות שדומות להתקף חרדה.
למה?
כי המטרה היא לא להוכיח שהתקף חרדה לא יגיע. המטרה היא לגלות שגם אם הוא יגיע אפשר לעבור אותו. לאט לאט המוח לומד משהו חדש. הדופק המהיר לא מסוכן.
הסחרחורת לא מסוכנת.
תחושת אובדן השליטה לא מסוכנת.
והתקף חרדה, מפחיד ככל שיהיה, אינו מסוכן.
אולי התגלית המשחררת ביותר היא לא שהחרדה נעלמת. אלא שאפשר לשאת אותה.
וכשכבר לא מפחדים מהחרדה עצמה,
היא מאבדת הרבה מהכוח שלה.