ארווין יאלום היה אומר שלפעמים זה כדי לא לחשוב על משהו הרבה יותר מפחיד.
הוא לא החזיר הודעה.
היא אמרה משהו לא במקום.
הבוס לא העריך.
השכן חנה במקום שלי.
הפוליטיקאי הזה.
הכתבה ההיא.
התגובה הזאת בפייסבוק.
אנשים מסוגלים לבלות ימים, שבועות ואפילו שנים במלחמות קטנות.
אבל ארווין יאלום העלה מחשבה מטרידה:
מה אם חלק מהעיסוקים האלה הם בכלל לא הבעיה?
מה אם הם הגנה?
יאלום תיאר את מה שכינה חרדת מוות. לא פחד מודע מלמות, אלא ידיעה עמוקה ולא מודעת שהקיום שלנו זמני.
שיום אחד נאבד את כל מי שאנחנו אוהבים.
ושיום אחד גם אנחנו ניעלם.
זו מחשבה שקשה מאוד להחזיק.
ולכן הנפש עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב:
מפעילה מנגנוני הגנה.
אנחנו עסוקים.
מתווכחים.
מתלוננים.
רודפים.
נלחמים.
כי כל עוד אנחנו עסוקים בדרמה של הרגע, אנחנו לא נאלצים לפגוש את החרדה הקיומית שמתחת.
בטיפול, יאלום שם לב לתופעה מוזרה.
לפעמים אדם מגיע בגלל חרדה.
או דיכאון.
או משבר זוגי.
אבל ככל שמעמיקים, מתגלה משהו אחר.
פחד מהעובדה שהחיים חולפים.
שהזמן מוגבל.
שלא הכול אפשר לדחות.
שלא כל החלומות יספיקו להתגשם.
ויאלום טען משהו מפתיע:
אנשים משתנים כשהם פוגשים באמת את סופיות החיים.
כי מרגע שאדם מבין שהזמן שלו מוגבל, הרבה מנגנוני הגנה מאבדים מכוחם.
פתאום השאלה כבר לא:
“מי צודק?”
אלא:
“איך אני רוצה לחיות את הזמן שנשאר לי?”
ואולי זו הסיבה שמשברים, מחלות ואובדנים משנים אנשים.
לא כי הם מלמדים משהו חדש.
אלא כי לרגע הם מפילים את ההגנות.
וחושפים את מה שהיה שם כל הזמן.
הידיעה שהחיים קצרים.
והשאלה מה נעשה איתם.