מבט דרך ביון והמושג “הכלה” (Containment)
כשאנחנו במצוקה, אנשים סביבנו בדרך כלל מנסים לעזור.
“תחשבי חיובי.”
“תפסיק לדאוג.”
“יהיה בסדר.”
“תעזבי אותו.”
“תמצאי עבודה אחרת.”
אבל באופן מפתיע, הרבה פעמים זה לא עוזר.
לא כי העצה לא נכונה.
אלא כי הנפש עדיין לא מסוגלת לעכל אותה.
הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון טען שלפני שאנחנו צריכים פתרונות, אנחנו צריכים משהו אחר.
מישהו שיוכל לשאת איתנו את מה שאנחנו מרגישים.
ביון תיאר כיצד תינוק חווה לעיתים רגשות גולמיים ומציפים פחד, רעב, כעס, בדידות.
בהתחלה הוא לא מסוגל להבין אותם או לתת להם משמעות.
הוא רק מרגיש מוצף.
התפקיד של האם, לפי ביון, הוא לקחת את החוויה הבלתי נסבלת הזאת, לעבד אותה, ולהחזיר אותה לתינוק בצורה שהוא יכול לשאת.
כלומר,
לא לבטל את הרגש.
לא להיבהל ממנו.
אלא לעזור לחשוב אותו.
גם כמבוגרים אנחנו זקוקים לפעמים בדיוק לזה.
לאדם שלא ימהר לפתור.
שלא יגיד לנו מה לעשות.
שלא ינסה לסדר אותנו.
אלא יסכים לשבת איתנו בתוך הבלבול עד שהוא יהפוך למשהו שאפשר לחשוב עליו.
אולי זו הסיבה שחלק מהשיחות הכי משמעותיות בחיים שלנו מסתיימות בלי עצה אחת.
ובכל זאת אנחנו יוצאים מהן קלים יותר.
לא כי מצאנו פתרון. אלא כי כבר לא היינו לבד עם מה שהרגשנו.
בטיפול פסיכולוגי, תפקיד המטפל הוא לשמש כ"מכל" עבור המטופל. המטפל מאפשר למטופל להשליך אליו רגשות מאיימים, שוהה איתם מבלי להיבהל, ומעבד אותם דרך פרשנות ותגובה אמפתית. תהליך זה משחרר את המטופל ומאפשר לו לקבל חלקים בעצמו ללא פחד.