מבט דרך מושג “כפיית החזרה” של זיגמונד פרויד.
כולנו מכירים את הרגע הזה שבו אנחנו עוצרים ושואלים את עצמנו:
“איך שוב הגעתי לאותו מקום?”
איך שוב נכנסתי למערכת יחסים שפוגעת בי?
איך שוב מצאתי את עצמי מול אדם שלא רואה אותי?
איך שוב אני מרגיש דחוי ולא מוערך?
ההיגיון אומר שאם משהו מכאיב לנו נתרחק ממנו.
אבל פרויד הבחין בתופעה מוזרה: בני אדם נוטים לעיתים לחזור שוב ושוב לאותם מצבים מכאיבים, גם כשהם מודעים למחיר שהם משלמים.
הוא קרא לזה “כפיית החזרה”.
לפי פרויד, לא מדובר במקריות.
לעיתים הנפש מנסה, באופן לא מודע, לחזור לסיפור ישן שלא נגמר.
כאילו חלק בתוכנו עדיין מקווה שהפעם זה יהיה אחרת.
שהפעם יבחרו בנו.
שהפעם יראו אותנו.
שהפעם נקבל את האהבה, ההכרה או הביטחון שהיו חסרים לנו בעבר.
פסיכואנליטיקאים מאוחרים יותר הרחיבו את הרעיון והציעו מחשבה נוספת:
אנחנו לא בהכרח נמשכים לכאב.
אנחנו נמשכים למה שמוכר לנו.
ולפעמים, לצערנו, הכאב והמוכר הפכו להיות אותו הדבר.
אולי אנחנו לא חוזרים שוב ושוב לאותם אנשים כי לא למדנו את הלקח.
אולי אנחנו חוזרים כי חלק עמוק בתוכנו עדיין מנסה לפתור סיפור ישן שמעולם לא קיבל סוף אחר.
הבשורה הטובה היא שמה שנוצר בתוך קשרים, יכול גם להשתנות בתוך קשרים.
וכאשר אנחנו מתחילים להבין את הדפוסים שלנו, במקום רק לשפוט אותם נפתחת האפשרות לבחור אחרת.